מדענים הציעו מספר הצעות במטרה להסביר את הכאבים ואת השינוי המוחי המופיע אצל הסובלים ממיגרנה.
אחת מהתיאוריות המקובלות ביותר להסברת התופעה מתייחסת לתפקידם של כלי הדם המוחיים בהתפתחות המחלה.
תיאוריה זו גורסת שתהליך התרחבות וכיווץ כלי דם במוח אחראים לכאביים האופייניים למיגרנה.
על בסיס ההסבר התיאורטי המקובל, כאב הראש נובע מהרחבה של כלי הדם באופן פתאומי, ואילו התופעות המלוות מיגרנה לעיתים קרובות (אאורה) נגרמו מכיווץ של כלי הדם. על פי התיאוריה, כלי הדם המשמעותיים במחלה הם כלי דם במעטפת המוח – הדורה, הנמצאים מחוץ למוח עצמו. תיאוריה זו נתמכה גם בעובדה שתרופות הפעולות על המעביר העצבי סרוטונין יעילות לטיפול במיגרנה, ומעביר עצבי זה ידוע כבעל תפקדי בבקרת קוטרם של כלי דם.
האם יש קשר בין הרחבת כלי דם ומיגרנה – הוכחות חדשות
התיאוריה מקובלת הנוגעת לתפקידם של כלי דם במוח בהתפתחות המחלה נזנחת מעט בשנים האחרונות. הוכחות חדשות ומחקרים חדשים שהתפרסמו מעלים נתונים חדשים שאינם תומכים בתיאוריה זו. מחקר חדש שפורסם בכתב העת הרפואי Lancet neurology כנראה תקע את אחד המסמרים האחרונים בארון הקבורה של תיאוריה מפתה זו. במאמר שפורסם, נעזרו החוקרים בשיטת הדמייה מתקדמות לבדיקתם של חולי מיגרנה.
החוקרים נעזרו במכשיר תהודה מגנטית (MRI) כדי לבדוק 19 חולי מיגרנה טיפוסיים, בזמן התקף של כאב ראש חד צדדי. בעזרת בדיקה זו נמדדו במהלך ההתקף קוטרם של כלי דם חשובים – עורק התרדמה החיצוני (External carotid), העורק הצדעי השטחי (superficial temporal), העורק המיניגיאלי האמצעי (middle meningeal), ועוד.
החוקרים השוו את קוטר כלי הדם בצד אחד של המוח, לעומת קוטרם בצד השני – כדי לראות האם קיימים הבדלים בין מחציית המוח שבה חש החולה בכאב, לבין המחצית ה"בריאה". בנוסף, החוקרים בחנו שינוי בקוטר כלי הדם לאחר שימוש בתרופה סומטריפטן – תרופה יעילה לטיפול בהתקף מיגרנה חריף.
החוקרים מצאו, שהתקף מיגרנה לא נקשר לשינוי משמעותי הניתן למדידה בקוטר כלי הדם. אומנם, החוקרים מצאו עדות להרחבה קלה של כלי דם תוך מוחיים בזמן התקפי מיגרנה, אך הרחבה זו לא הגיבה לטיפול התרופתי בסומטריפטן. נראה, אם כן, בהתאם לתוצאות מחקר זה ומחקרים דומים, שהתיאוריה אודות שינויי כלי דם כבסיס לכאב המיגרנוטי איננה נכונה.
יתכן שקיימים שינויים בכלי דם בזמן התקפים של כאב ראש, אך אלו אינם הגורם למחלה, אלא תוצאה של פעילות מוחית שונה, שמקורה טרם הוברר לגמרי.
אז מה כן עומד בבסיס המחלה?
אם נזנחה התיאוריה הנוגעת לכלי דם, מה כן עומד בבסיסה של מחלת המיגרנה? תשובה ברורה לשאלה זו עדיין חסרה. מספר תיאוריות חלופיות מעמידות במרכז פעילות נוירולוגית בלתי נורמלית, ואחרות מתייחסות למערבות גנטית מסוגים שונים.
נראה, שמחקר נוסף אודות המחלה נדרש מאוד – מחקר שאולי יפרוץ את הדרך לטיפול ולמניעה יעילים של כאבי ראש הנובעים ממיגרנה. אין ספק שהבנה מעמיקה של המחלה היא אחד האתגרים העמודים לפתחם של החוקרים העוסקים בתחום.